• אין עוד מלבדו

דור דעה

בס"ד


אם היו אומרים לנו לפני חמש שנים,

שאנשים רבים בישראל יתמוטטו וימותו (רח"ל),

ככה פתאום-

בבית, במקום העבודה, ברחוב, במגרשי ספורט וכו',

מבלי שהם או הקרובים אליהם,

ידעו את הסיבה האמיתית.


האם היינו מאמינים?


ואם היו אומרים לנו,

שיהיו הרבה מאוד מקרים כאלו,

אבל אנשים לא יקשרו ביניהם,

ולא יבינו מה המכנה המשותף בין כולם?


האם היינו מאמינים?


ואם היו אומרים לנו,

שלמרות שיש המון מקרים כאלו,

אולי עשרות מתים בכל יום,

ובכל זאת,

זה לא מדווח בטלוויזיה או בעיתונות.


האם היינו מאמינים?


ואם היו אומרים לנו,

שיהיו הרבה אנשים,

שידעו את הסיבה האמיתית לתופעה הזו,

והם ינסו להעביר את המידע הזה,

עם הוכחות וראיות ברורות,

אך האנשים שלא יודעים יסרבו לקבל,

וידחו את הדברים על הסף.


האם היינו מאמינים?


לא.


לא היינו מאמינים.



אבל היום,

לא רק שאנחנו מאמינים,

אלא אנחנו יודעים בוודאות שזה קורה,

כי רואים את זה בחוש.





וזה ממש פלא פלאים.


נס.


קורים לנו ניסים בכל רגע ורגע.


אנחנו עם עיניים פקוחות לרווחה.


רואים את כל השקרים,

בזמן שאחרים חושבים שזו האמת.


אנחנו חופשיים מהשקרים האלו.


יכולים לעבור בחופשיות ליד תור ארוך,

של ממתינים ל"חיסון" או ל"בדיקה".


הם כבולים לתור.

לא יכולים להשתחרר ממנו.

אסירים.


ואנחנו?

נעים על פניו בקלילות רבה,

כמו פרפר חופשי.


מזכיר קצת את מכת חושך במצרים.


המצרים לא יכלו לזוז,

מרוב שהחושך היה עבה.


ובאותו זמן ובאותו מקום,

בני ישראל נעו בחופשיות, עושים כרצונם.


דור יוצאי מצרים ראו הרבה ניסים בחוש.


הם חיו את הנס.


לכן הם נקראים "דור דעה".


גם אנחנו רואים את הנס בחוש,

וחיים אותו מידי יום.


ומה אנחנו עושים לגבי זה?


בוכים.


מקטרים.


עצובים.


שואלים, למה זה קורה לנו?


מתי זה יגמר כבר?


מתי נחזור לשיגרה,

או מתי תבוא כבר הגאולה?


מצפים לגאולה בלי להבין מה זה בכלל.


למה אנחנו בוכים?


הרי אנחנו חיים ברוך השם.


יש לנו אוכל בצלחת,

בגד ללבוש,

ורגליים לצעוד.


מה חסר לנו?


כלום לא חסר.


אז למה בוכים?


כי אין לנו אמונה.


זה הדבר היחיד שחסר לנו.


אנחנו מפחדים מהעתיד.

ממה שעוד לא קרה.


ולמרות שבהווה טוב לנו,

אנחנו לא מאמינים שיהיה טוב גם בעתיד.


פחד זה חוסר אמונה.


אסור לנו לבכות בכי כזה של פחד.


זה בכי מסוכן.

מסוכן לפרט ומסוכן לכלל.


אנחנו צריכים לתקן את הבכי של בני ישראל,

שבכו לאחר ששמעו את הדיבה שהוציאו המרגלים,

על ארץ הקודש,

הארץ המובטחת,

ארץ זבת חלב ודבש.


"וַתִּשּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא"

(במדבר יד , א)


"אותו לילה שבו בכו - היה ליל תשעה באב.

אמר להם הקב"ה,

אתם בכיתם בכיה של חנם,

ואני קובע לכם בכיה לדורות"

(תענית כט , א)


הקב"ה קבע לנו בכיה לדורות,

כדי שנתקן את החטא שלהם.


זה לא עונש.


זו הזדמנות לתיקון.


גמר המלאכה מוטל עלינו-

הדור האחרון.


איזה בכי כן מותר לנו לבכות?


לא בכי של אכזבה - אלא געגוע.


לא בכי של כפירה - אלא כיסופים.


לא בכי של ייאוש - אלא תקוה.


בכי של ידיעה וציפייה,

להבטחה הברורה של בורא עולם.


איך עושים את זה?


איך מתגברים על הפחדים והמועקות?


חיים את היום.

לא חושבים על המחר.


עושים היום את רצון הבורא, וזהו.


"הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ"

(תהילים צה , ז)


אומר לנו דוד מלך המשיח,

להתמקד במה שמונח לנו בידיים-

בהווה.


אין לנו משהו אחר,

אלא את אותו היום ואותה השעה שאנו עומדים בה.


הזוהר הקדוש (פרשת נשא) מסביר,

שאין יום שאין בו טוב,

אך לכל יום יש גדר מבחוץ,

כדי שלא יכנס כל אדם לטוב ההוא.


כמו חושך שמסתיר את האור.


ומבאר רבי נתן,

שהגדר הזו,

הן המחשבות אשר משוטטות,

לעבר ולעתיד,

ולא מאפשרות לאדם להתעמק בטוב.


אנחנו דור הגאולה.


הכוח שלנו הוא רק באמונה.


מאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח,

וגם כשהוא מתמהמה,

מחכים לו בכל יום שיבוא.


והוא יבוא.


"יוֹם הוּא וְעָדֶיךָ יָבוֹא"

(מיכה ז , יב)


ונזכה לראות בע"ה ניסים עצומים.


"כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת"

(שם , טו)