top of page
תמונת הסופר/תאין עוד מלבדו

האם אפצ'י זה דבר מסוכן?

פעם לא היו מחלות.


כאשר הגיע זמנו של האדם, היה מתעטש, ונשמתו הייתה יוצאת מהעולם.


אז למה בכל זאת יש מחלות בעולם?


כי יעקב אבינו ביקש זאת מהקב"ה, והוא נעתר לו,

כמו שמספרים חז"ל,

ומפורט גם בפרקי דרבי אליעזר:

"מיום שנברא העולם לא היה אדם חולה

אלא בכל מקום שהיה אדם אם בדרך אם בשוק ועטש

היתה נפשו יוצאה מנחיריו ומת

עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על זאת

ואמר לפני הב"ה רבונו של עולם אל תקח את נפשי ממני

עד אשר אני מצוה את בני ובני ביתי

ונעתר לו שנאמר 'ויְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה'

(ויחי , בראשית מח , א)

ושמעו כל מלכי הארץ ותמהו שלא היה כמהו מיום שנבראו שמים וארץ

לפיכך חייב אדם לומר לחבירו בשעת עטישותיו - חיים

שנהפך מׇוֶת העולם לאור שנאמר 'עֲטִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר' (איוב מ"א , י)"


מה זה אומר לענייננו?


שמחלה זה לא דבר "טבעי" ומוכרח,

כמו שהרגילו אותנו לחשוב.


לא חייבים להיות חולים.


אדם יכול להזדקן בשיבה טובה,

ולהרגיש ולתפקד כמו בצעירותו.


מחלות לא קופצות על בן אדם במקריות,

רק ככה סתם כי בא להן,

בלי שום סיבה.


אדם לא הולך ברחוב,

ופתאום איזה וירוס דמיוני מחליט לזנק לקראתו,

ולתקוף אותו.


מחלה מגיעה אל האדם מתוך סיבה.


אבל לנו לא נוח לראות זאת כך.



למה?


כי זה מטיל את האחריות עלינו,

ולזה אנחנו לא מוכנים.






אחד מעיקרי היהדות הוא האמונה בהשגחה פרטית-

כל מה שקורה לאדם, הוא רק מהבורא יתברך.


לא כל אחד רוצה לחיות חיי אמונה כאלו.


כי אחרת איך נוכל להמשיך לקטר?

איך נוכל לפעול פעולות של "כוחי ועוצם ידי"?



איך נוכל להאשים אחרים, לכעוס עליהם, לקלל אותם, לתבוע אותם?


אם נבין שמחלה או כל קושי אחר, זה איתות עבורנו-

מסרון מהבורא יתברך,

לתקן משהו שאנחנו פוגמים בו-

זה מאלץ אותנו לפעול בזירה של עצמנו,

ואנחנו לא מוכנים לזה.


יש הרבה אנשים שמסתובבים היום בעולם,

לאחר שהסכימו שיזריקו להם,

כל אחד והסיבות שלו-

(כי הרב אמר/כי המשפחה או מקום העבודה לחצו/

כי זה קונה תו ירוק/כי מאמינים שבאמת יש וירוס קטלני וכד').


אז למה לא לכולם יש את אותן התופעות מההזרקה הזו?


אולי בגלל שהאליטות עושים ניסוי ולא בכל זריקה יש את אותם מרכיבים?


לא ולא.


אלא רק בגלל השגחה פרטית של הבורא יתברך.


האליטות הן כלים בידיו, ולא יותר מזה.


אם נאמין בזה בכל ליבנו,

זה ייאלץ אותנו לראות מה עלינו לתקן בעצמנו,

ולא בא לנו על זה.


כי אנחנו צריכים אקשן.


אנחנו רוצים לפעול בזירה החיצונית.


גם אם אנחנו רואים שזה לא עוזר,

לא איכפת לנו.

העיקר שנרגיש שאנחנו עושים משהו.


אפשר להמשיך בדרך הזו-

אבל היא ארוכה ומלאת ייסורים.


היא מאלצת אותנו להילחם בזירה שאנחנו חלשים בה.


זירה שמובילה אותנו לחיים של פחד וחרדות.

הולכים כל הזמן עם ראש כפוף,

כי מפחדים מהמכה הבאה שיכולה לנחות עלינו.


יש דרך אחרת-

קצרה, נעימה ובטוחה.


דרך האמונה.


לא כל אחד מצליח ללכת בה.


למה?


כי זאת זכות.


צריך לזכות בזה.


ומי זוכה?


מי שמוכיח שיש בו רצון לשינוי אמיתי-

ואז יש סיכוי שזה יתחיל להאיר לו מבפנים.


ומה הוא אותו שינוי פנימי?

ההבנה שיש רק אחד בעולם-

והוא המקור לכל הדברים שקורים איתנו.

אי אפשר לברוח מזה,

וגם אין שום צורך לברוח, להפך.


"רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא

וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי

אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה

מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא"

(דברים לב , לט)

bottom of page