• אין עוד מלבדו

מה ההבדל ביננו לבין החשמונאים ולמה המרד שלהם הצליח?

כמעט שנתיים שאנחנו נתונים תחת גזרות.

ה"חופש" המדומה שהיה לנו - נגמר, אי אפשר לעשות מה שרוצים.


זה כואב, זה מכעיס, זה מתסכל.

אנחנו מנסים להתמודד בכל מיני דרכים.


כל דרך שנקטנו בה - לא הועילה,

המצב רק הולך ומחמיר.


נדמה שאין בידינו נוסחה טובה להצלת המצב.

אפילו מי מאיתנו שמעודדים להחיל מרד בעם,

לא הולכים עם הדברים עד הסוף -

אולי בגלל שאחרים לא מצטרפים,

אולי בגלל שאין אחדות דעות איך לעשות זאת,

ואולי בגלל שבתוך תוכנו אנחנו יודעים שזה לא יועיל.



מה מעורר בנו את הרצון לפעול? את הרצון למרוד?


הידיעה שרוצים לפגוע בחיינו ובחיי ילדינו.

הצורך הטבעי שלנו בהישרדות - באחיזה בחיים.


אבל אם לא היה איום על חיינו,

ורק היו אוסרים עלינו לשמור שבת, ללמוד תורה,

ולקיים את מצוות ברית המילה -

האם גם אז היה בוער בליבנו אותו הרצון?


או שהיינו מצקצקים בלשוננו,

ואומרים שיש במדינה הזו כפייה חילונית,

והממשלה צריכה לאפשר לכל אחד לחיות כרצונו -

איש באמונתו יחיה.


גם למתייוונים זה לא הפריע.

להפך - המתירנות של התרבות ההלניסטית,

שהושרשה בארץ על ידי היוונים,

קסמה להם מאוד.


האומנות, השירה,

הכושר הגופני,

פולחן גוף האדם,

משחקי האתלטיקה והספורט,

הפילוסופיה,

המדע,

כל אלו נדמו בעיני היהודים שמאסו בשורשיהם,

כמשב רוח מרענן,

אשר הניף והעיף בקלות רבה,

את מה שנראה להם כמיושן ואינו מתאים לתקופה המודרנית.


ואז הגיע אנטיוכוס להחלטה,

שכדי לדכא לגמרי את רוח היהודים,

הוא צריך לפגוע בדתם.


אנטיוכוס הכריז על גזירות כמו,

איסור שמירת שבת,

איסור עשיית ברית מילה ועוד.


מתתיהו וחמשת בניו יצאו למלחמה.


אבל איזו מלחמה?

על שלילת חופש הביטוי?

על מניעת יציאה/כניסה לארץ?

על מניעת בילויים ומסעדות למי שלא משתף פעולה עם השלטון?


לא ולא ולא.


הדבר היחידי שבער בהם -

הוא אהבת הבורא יתברך.

הנאמנות האבסולוטית אליו ולתורתו הקדושה.


מה כאב להם והכעיס אותם?


החוצפה של היוונים לצאת נגד בורא עולם.


לא עניין אותם ה"חופש" שלהם,

הקניות בקניונים,

הבילוי במועדונים ובחדרי הכושר,

והיכולת לנוע בארץ ובעולם ממקום למקום,

מבלי שיצרו את צעדיהם.


לא עניין אותם הכפייה, השתלטנות,

התככנות, הערמומיות, השקרים והמניפולציות.


עם כל אלו אפשר להתמודד ולהמשיך לחיות.


אבל יש דבר אחד שבלעדיו חיינו אינם חיים,

וזה הקשר שלנו עם הבורא יתברך -

חי החיים.


החשמונאים/מכבים יצאו למלחמה ביוונים,

כשבליבם בוערת אש הנאמנות לבורא.


לא את מלחמתם על המשך הישרדותם הם נלחמו -

אלא את מלחמתם על הקשר של עם ישראל לבוראו.


לכן המרד שלהם הצליח -

כי הם קיבלו עזרה משמים,

על מלחמתם הנכונה והצודקת.


הם ניצחו.

מעטים מול רבים.

חלשים מול חזקים.


"וצר להם לישראל מאוד מפניהם,

ולחצום לחץ גדול,

עד שריחם עליהם אלקי אבותינו,

והושיעם מידם והצילם.

וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים,

והרגום והושיעו ישראל מידם."

(רמב"ם הלכות חנוכה ג')