• אין עוד מלבדו

נשק קטלני

בס"ד


הרחובות בישראל הפכו לשיקגו.


נשקים שלופים בכל מקום.


או של מחבלים שמרססים אנשים.


או של כוחות בטחון שמכוונים רובים על אזרחים.


קוראים לזה גל טרור.


היום המילה "גל" היא מאוד פופולרית.


חלק מאיתנו אומרים שזה מתוכנן ע"י הממשלה.


חלק מתקשים להאמין בזה.


הדעות חלוקות.


כך או כך, כל אחד יסכים שמאחורי הדבר הזה,

יש יד מכוונת.


ברור לכל בר דעת שזו לא יוזמה של מחבלים בודדים.


האמת?

לא כל כך משנה לנו מי הארגון שעומד מאחורי זה,

הרי כולם הם שליחים של הבורא יתברך.


"הרבה שלוחים יש לו למקום"


רק הוא עומד מאחורי זה.


אבל למה?


כיהודים מאמינים אנחנו יודעים,

שדברים לא קורים סתם כך במקרה.


יש סיבה לכל דבר.


לכן-

" נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה' "

(איכה ג , מ)


פרשת תזריע ופרשת מצורע,

עוסקות בדיני נגע הצרעת, טומאתה וטיהורה.


חז"ל מלמדים אותנו,

שצרעת באה על חטא לשון הרע.


מצורע = מוציא שם רע.


לשון הרע הוא איסור חמור מהתורה,

והוא שקול כנגד שלושת העבירות החמורות ביותר-

עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.


כולנו יודעים את זה.


יש לנו סטיקרים יפים בכל מקום-

"לשון הרע לא מדבר אלי".


מדבר, ועוד איך מדבר.


ולא רק מדבר,

אלא בעיקר כותב.


כולנו כותבים היום.


האמת שכבר שכחנו איך מדברים.


לשון הרע עברה לגזרת הכתיבה.



יש סמארטפון, יש מקלדת ויש מילים.


והמילים נכתבות באופן חופשי.


בלי צנזורה.


בלי מחשבה נוספת לפני שלוחצים "שלח".



ולא משנה לנו מה יחשבו בקבוצה,

על האדם שדיברנו עליו.


לא אכפת לנו איך הוא ירגיש,

אם יקרא את הדברים.


אז היום אין לנו צרעת פיזית,

כי אנחנו לא ראויים להתרעות גלויות.


אבל יש לנו צרעת רוחנית,

ועליה אנחנו מקבלים רמזים ואזהרות.


ככל שלא נבין את המסרים,

הם הולכים ומתעבים.


בזמנם היו מכניסים את המצורע לבידוד,

בעיקר כדי שיעשה חשבון נפש,

וישוב בתשובה על מעשיו,

וגם בגלל שהוא בדיבוריו הפריד בין אנשים,

אז מפרידים אותו מהחברה.


"בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ"

(ויקרא יג , מו)


גם איתנו הנהיג הקב"ה בידודים בשנתיים האחרונות.


האם הבנו את המסר?


לא.


למה?


כי כל אחד מאיתנו מחזיק כלי נשק ביד,

וזה עושה את זה ממש קל.


יש מקלדת,

יש אותיות שמתחברות למילים,

ויש כפתור לחיצה על ההדק - "שלח".


מרססים מילים לכל עבר.


ולא אכפת לנו במי הן יפגעו,

או איזו נפש הן ירסקו.


מישהו הציץ פעם בפלאפון של בני הנוער?


איזה קללות,

נאצות,

גידופים,

הפחדות,

איומים.


קבוצות שלמות נפתחות,

רק כדי להעליב נער או נערה אומללים,

שעלולים אח"כ חלילה לשלוח יד בנפשם,

בגלל הדבר הזה.


בני הנוער הם הפרצוף שלנו.

הם משקפים אותנו.


אנחנו שוכחים שלמילים יש כוח.


מילים יכולות להרוג.


אז כנראה שהקב"ה מזכיר לנו את זה,

במידה כנגד מידה.


"מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן"

(משלי יח , כא)