• אין עוד מלבדו

שלום עכשיו

בס"ד


בשנתיים האחרונות הבנו,

שרוצחים אותנו בכל רגע ורגע,

ובכל מיני שיטות.


רוצחים אותנו בפיגועים.

בחיסונים.

בהזנחה בבתי החולים.

בהתעללות בחסרי ישע.

בתרופות.

במזון מורעל.

בריסוסים.

בקרינה.

ועוד.


חורשי רעתנו זוממים עלינו,

ולא נחים לרגע.


אנשים שהחשבנו כאנושיים,

מתגלים כחיות אדם.


מפלצות.


איך יכול להיות שבני אדם,

מגיעים למצב כזה?


כי אין בהם נשמה.


אין בהם רוחניות של קדושה.


הם יונקים את החיוּת שלהם,

מהקליפות הקשות והטמאות,

כפי שמתאר אותן הנביא.


"וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת"

(יחזקאל א , ד)


אלה הן שלושת הקליפות הידועות,

והן קיבלו רשות לשלוט עתה בעולם:

רוח סערה

ענן גדול

אש מתלקחת


רוח

ענן

אש


סופי תיבות - נחש


הן נבראו כדי שתהיה לאדם את יכולת הבחירה.


כוחות שליליים חזקים מאוד,

שבאים לידי ביטוי בנפש האדם-

בגאווה,

עקשנות,

כעס, דיבור קשה, ותאוות העולם.


האם אפשר להילחם נגדן?


אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי ספירת העומר.


נצטווינו על כך בתורה בפרשת "אמור".


"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשּׁבָּת

מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה

שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה"

(ויקרא כג , טו)


בין פסח לשבועות-

בדיוק כמו המסע של אבותינו,

ממצרים ועד הר סיני,

כך גם אנחנו יוצאים למסע.


מסע של תיקון ההתנהגות שלנו,

באמצעות עבודת המידות,

ואפשרות לבריאת לב חדש בקרבנו.


תהליך שאמור להוביל אותנו,

ממצב של חיים כבהמה,

לחיים של אדם - נזר הבריאה.


בימים אלו אנחנו מתפללים ומבקשים מהבורא,

שיטהר אותנו מהקליפות והטומאה.


אך מה אנחנו עושים בעצמנו,

כדי לקדם את המטרה הזו?


האם אנחנו יודעים,

שהרגל שלנו לכעוס ולצרוח על ילד קטן,

ליד חבריו, בני משפחתו או אנשים זרים,

גם אם אנחנו הוריו,

או מלמדיו,

זה כאילו רצחנו אותו?


האם אנחנו יודעים,

שהרגל שלנו להעליב את האישה,

לצחוק עליה,

לבזות או להשפיל אותה ליד בני המשפחה,

או חברותיה ושכנותיה,

זה כאילו רצחנו אותה?


האם אנחנו יודעים,

שהמנהג שסיגלנו לעצמנו,

לנהל את העובדים הכפופים לנו,

על ידי העלבות והכפשות מול עמיתיהם לעבודה,

מרטש את נשמתם?


אנחנו מסתובבים בעולם,

מלאי גאווה וחשיבות עצמית,

מרוכזים בעצמנו,

חושבים רק על הרגשות שלנו,

מבלי להתחשב באנשים מסביבנו.


נפשות שיכולות להיפצע קשות,

מההתנהגות שלנו.


חז"ל משווים הלבנת פנים לרציחה:

"כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים"

(בבא מציעא נח , ב)


בכל פעם שאנחנו מעליבים מישהו,

מלבינים את פניו ברבים,

אנחנו כאילו שופכים את דמו.


האם אנחנו מבינים את המשמעות של זה לעומק?


זה לא דבר של מה בכך.


כותב ספר חסידים:

"איזו היא רציחה שאינה ניכרת לעיניים,

והעונש גדול מאוד,

והעבירה קלה,

וחמורה היא למעלה?

היא הבושה,

המבייש פני חברו ברבים,

או מצערו בפני מי שמתבייש ומצטער"

(נד)


אסור לנו בתכלית האיסור,

להתרגל להלבין את פני חברינו ברבים.


זה רצח.


עדיף לנו להפיל את עצמנו לכבשן האש,

כפי שרצתה לעשות תמר הצדקת,

מאשר לבייש את חברינו ברבים.


העונשים על הלבנת פנים הם כבדים מאוד.


ומי שרוצה יעיין בעצמו במשנה, בגמרא, ברמב"ם וכד'.


בכל אופן יש לדעת-

בכל עבירה של בין אדם לחברו,

שמתבצעת על ידי יהודי,

(הלבנת פנים, לשון הרע, אונאה, מרמה וכד')

הוא מחזק את שלושת הקליפות הטמאות,

ומעצים את כוחן.


זה המצב,

גם אם אנחנו לא מרוצים ממנו.


אנחנו מפנטזים על כלי נשק להתגוננות,

מפני המחבלים הישמעאלים.


רוצים ליצור לעצמנו הגנה פיזית,

אך בד בבד,

חושפים את עצמנו לקליפות המרושעות ביותר,

מבלי לתת על כך את הדעת.


אין זה אומר שאנחנו נגד השתדלות מעשית,

אך לדעתנו היא צריכה לבוא בנוסף ובמקביל,

לעבודה הרוחנית.


מילת המפתח היא כבוד.


אנחנו צריכים לשמור על הכבוד.


לא שלנו.


אלא של זולתנו.



"יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ

וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעֹס"

(אבות ב , י)


איך שאנחנו רוצים שיתנהגו איתנו,

כך נתנהג אנחנו עם זולתנו.





נכבד את הילדים,

את האישה,

את הבעל,

את השכנים,

את העובדים,

ואת כל מי שאנחנו באינטראקציה איתו-

גם פנים מול פנים,

וגם מקלדת מול מקלדת.


הפרשה שלנו עוסקת בקדושת הכוהנים.


מי הוא כהן?


לא כל מי שהוא משבט לוי,

הופך אוטומטית לכהן.


רק מי שהוא מצאצאיו של אהרון הכהן.


ולמה?


כי אהרון הכהן היה אוהב שלום ורודף שלום.


זה רצונו של הבורא יתברך-

אהבה ושלום בין אדם לחברו.


את השלום העולמי הנכסף,

המתואר בנבואות,

יתחיל כל אחד מאיתנו,

בעבודתו העצמית.


את הכעס נהפוך לחמלה,

את היוהרה נמיר בענווה,

ואת החיצים הפוגעים,

נשדרג לפירגון ומילה טובה.


"וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים

וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת

לֹא יִשּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב

וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה"

(ישעיהו ב , ד)