• אין עוד מלבדו

אירוע לבבי

בס"ד


פעם היו אומרים שאדם קיבל התקפת לב ומת.


אח"כ קיצרו את המונח ל- "התקף לב".


והיום קוראים לזה "אירוע לבבי".


משהו לבבי כזה, חביב כזה, לא מסוכן.


לא שנחשוב חלילה שמדובר בהתקפה גסה ובוטה על הגוף-

אלא רק משהו קטנטן כזה ולא כל כך מורגש.


אנשים מתים באופן פתאומי,

מהדבר "הלבבי" הזה.


הרבה אנשים.


פשוט נקטפים בדמי ימיהם.



והעולם? איך מגיב לדבר הזה?


כמנהגו נוהג.


השואה משתוללת, אך השיגרה ממשיכה להתקיים.


הם הצליחו לנרמל את זה.




עם דפיברילטורים בכל קרן רחוב ובכל פינה בעיר,

שכנעו אותנו שזה משהו שצריך ללמוד לחיות איתו.


אתם בסטרס?

תצפו לאירוע לבבי.


עומדים לפני מבחן נהיגה?

מאוד יכול להיות שתחטפו התקף לב מהלחץ,

ולכן החלטנו לצייד רק למענכם,

את כל מורי הנהיגה,

במכשירי החייאה ברכבים,

וגם להכשיר אותם איך להציל את חייכם.


את העובדה שהזרקנו לכם לפני כן,

את רעל הנחש הממית-

לא נזכיר לכם עכשיו,

כי אין קשר לזה.


אין קשר לזריקות הארסיות שאתם מקבלים.


אבל יש קשר לכל דבר אחר באורח החיים שלכם.


כמו למשל שינה מרובה, סטרס מהחגים, מזג אויר,

או סתם בגלל שאתם פוסעים עכשיו ברחוב,

כי בא לכם לנשום קצת אויר.


אגב - גם כשאתם פוסעים להנאתכם ברחוב,

תיזהרו שלא יעלה עליכם באופן פתאומי איזה רכב,

שהנהג שלו,

בלי קשר לזה שהוזרק כבר כמה פעמים,

יקבל אירוע לבבי באמצע הנהיגה,

ויעלה על כמה אנשים שעומדים בשלווה על המדרכה (רח"ל).


כי היום זה די באופנה,

לקבל אירוע לבבי באמצע הנהיגה.


אנחנו עומדים ומשתאים,

מול ערימות של מודעות אבל.


אנשים טובים שנפטרו בפתאומיות מהתקף לב.


קשישים חסרי אונים-

שהוזרקו בעל כורחם.


אנשים באמצע החיים,

שחלקם לא הספיקו להגיע לגיל הבינה,

ובטח שלא יגיעו לגיל הזקנה והשיבה.


ילדים רכים,

שלא טעמו טעם חטא,

ולא יגיעו לגיל המצוות, התלמוד והחופה.


כואב לנו על עם ישראל.


אבל קצרה ידינו מלהושיע,

כי הם לא רוצים לשמוע.


לא מפיקים את הלקח-

ורצים שוב ושוב לעמוד בתור.


אז איך אפשר בכל זאת לעשות משהו?


איך ניתן לעזור לעם ישראל?


אפשר להשתמש במתנה שקיבלנו מהבורא.


נתן לנו את היכולת לעמוד מהצד ולהתבונן.


הוציא אותנו מתוך הסיטואציה,

ובכך הוא מאפשר לנו לבחון אותה בצורה שקולה יותר.


כיהודים מאמינים אנחנו יודעים,

שדברים לא קורים במקרה סתם כך.


יש סיבה לכל דבר.


לכן-

" נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה' "

(איכה ג , מ)


אנחנו לא יודעים לחשב חשבונות שמים,

אבל כן יכולים לפשפש במעשינו,

ולשפר את דרכינו.


למה דווקא התקפי לב?


מה רומזים לנו בזה?


עיקר עבודת השם של האדם,

היא להגיע לעבודת הלב.


כותב רבנו בחיי בהקדמה לספרו "חובות הלבבות"-

"העבודה הצפונה היא חובת הלבבות

והוא שנייחד הא-ל בלבותינו ושנאמין בו ובתורתו"


התכלית היא להגיע לדבקות בבורא,

ולזה מגיעים רק על ידי טיהור וזיכוך הרצון בלב.


האם הלב של עם ישראל נמצא עם הבורא?


האם כל יהודי,

שהבורא פקח את עיניו,

לראות את השקר הגדול מסביב-

מכיר תודה ומלא אהבה בליבו לבורא?


האם כל יהודי שמאמין בבורא,

ומקיים את מצוותיו,

עושה זאת מתוך הרצון בליבו?


מקיימים את המצוות בשמחה, או בכבדות?


משתוקקים לכל פעולה, או מחפשים רק הקלות?


על מה אנחנו חושבים כשאנחנו מתפללים?

על הבורא, או על הקניות שצריך לעשות לחג?


תשובה: על הקניות לחג.


"כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי"

(ישעיהו כט , יג)


הלב שלנו לא עם הבורא.


אם אנחנו עדיין כועסים על האישה/הבעל , הילדים,

אם אנחנו עדיין שואלים למה זה קורה לי,

אם אנחנו עדיין מקווים שהבוס יגלה רצון טוב,

ויאשר לנו את ההעלאה בשכר-

אז הלב שלנו לא עם הבורא.


אנחנו לא יודעים מה זה אומר בכלל-

להרגיש את הבורא.


אנחנו לא מכירים אותו בכלל.


כתוב בגמרא ובזוהר - "רחמנא ליבא בעי".


מה זה אומר?

שהבורא רוצה את הלב של היהודי.


למה?

בשביל מה הוא צריך את הלב שלנו?


תשובה: הוא לא צריך.


הבורא לא צריך כלום.

הוא שלם בכל שלמות.


אנחנו צריכים.

אנחנו המסכנים.


בלב שלנו יש את הרצון האמיתי.


עוצמת השפע של האור העליון,

תלויה אך ורק ברצון.


אם הרצון שלנו קטן - אז גם ההארה קטנה.


לצערנו הרצונות שלנו מאוד קטנים.

אנחנו מסתפקים בזוטות.

מנצלים רק אחוז קטן מהפוטנציאל שלנו.


ואת זה הבורא מבקש שנשנה.


רק למעננו.

כדי שיהיה לנו טוב.


כי עכשיו אנחנו סובלים.

יש פער גדול בין מה שאנחנו מבינים בשכל,

לבין מה שאנחנו מרגישים בלב.


זה מחליש אותנו.


יש לנו ערלה על הלב,

שמונעת מאיתנו להרגיש.


לכן הקב"ה עוזר לנו.

פוקח לנו את העיניים כדי שנוכל להתבונן בזה.


שנוכל להיווכח בעצמנו עד כמה זה קל,

ונמצא בכל אחד ואחת מאיתנו.


"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"

(דברים ל , יד)