• אין עוד מלבדו

קליפה קודמת לפרי

בס"ד


נדמה כי הפסוק מספר תהלים-

"עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ"

לא היה פופולרי יותר,

כמו בשנתיים וחצי האחרונות.


הוא מצוטט בקבוצות שונות ברשתות החברתיות,

ומהווה סיומת לכל מיני דיווחים,

על המניפולציות הממסדיות השונות.


השאלה היא-

כאשר אנחנו מצטטים אותו,

למה אנחנו מתכוונים?


האם אנחנו משוועים לגאולה,

על כל המשתמע מכך-

או שרק רוצים שכל הרשעים האלו,

פשוט ייכחדו מהעולם,

ויניחו לנו לנפשנו ולשגרתנו.


קשה לחיות בחושך.


בעיקר כשהוא הופך להיות סמיך,

יותר ויותר.


ואיך אנחנו יודעים שאנחנו חיים בחושך?


כי הקב"ה גילה לנו את זה.


נתן לנו מתנת חינם.


פקח לנו את העיניים לראות את השקר.


ומה אנחנו עושים עם המתנה הזו?


מתלוננים עליה.


מקטרים.


שואלים שאלות של - למה זה מגיע לי?


שאלות של - מתי זה יגמר כבר?


למעשה, מה אנחנו רוצים שיגמר?


הכוח של השקר.


רוצים שיגמרו לו הכוחות,

לפני שיגמור לנו את שלנו.


ומה אנחנו עושים בשביל לקדם את זה?


בדיוק הפוך.


לוקחים את הברכה שקיבלנו,

והופכים אותה לקללה.


מעמיקים את עצמנו יותר ויותר בחושך,

במקום לשנות כיוון ולהרחיב את אלומות האור.


זה כמו שיש לנו בבית תריס גלילה ידני סגור,

אבל לא לגמרי ממש,

כי אנחנו מבחינים דרך החריצים שלו באור.


ומה אנחנו עושים?


גוללים את החבל שלו עד הסוף,

וסוגרים אותו לגמרי.


מה קיבלנו?


חושך גמור.


ואתם יודעים מה?


במחשבה לאחור - זה בסדר שעשינו כך.


כי אי אפשר להחשיך את החדר יותר מזה.


לכן מכאן והלאה - ניתן רק להאיר.


חודש אלול הגיע,

ואיתו כל ההטבות.


ואנחנו?


קיבלנו הטבה טובה ומיוחדת.


כתוב שחודש אלול זה ראשי תיבות-

אני

לדודי

ודודי

לי.


מסבירים הספרים הקדושים,

שהאפשרויות הרוחניות בחודש הזה,

הן אדירות.


אבל יש תנאי-

שצריכה להיות קודם אתערותא דלתתא,

כדי שתהיה אתערותא דלעילא.


כלומר,

ההשתדלות הראשונית צריכה להיות מלמטה,

מאיתנו-

"אני לדודי".


ואז נקבל,

את כל העזרה מלמעלה-

"ודודי לי".


באופן תמוה ומוזר ביותר,

במקרה שלנו-

זה הפוך.


ההתעוררות הייתה קודם מלמעלה.


ואנחנו עדים לזה בחוש.


הקב"ה העיר אותנו.


הוא העיר אותנו בלי שעשינו דבר.


פשוט פקח לנו את העיניים,

כדי שנבין שאנחנו נמצאים בחושך גמור.


זה לא מובן מאליו.


כי רוב מי שמסביבנו,

נמצאים יחד איתנו בחושך הזה,

אבל חושבים שהם חיים באור.


הם כמו פרפרים תמימים,

שעפים הישר לתוך האור המסנוור,

של פנסי הלד ברחובות-

מקבלים את הצריבה החזקה,

מתים,

ונופלים.


אבל אנחנו קיבלנו אזהרה ברורה-

"תתרחקו מהאור המסוכן של פנסי הלד ברחובות.

זה אור מטעה.

רק נדמה לכם שהוא מאיר-

בפועל הוא הורג את כל מי שמתקרב אליו."


דודי לי.


הוא נמצא שם בשבילנו.


עבורנו הוא כבר לא רק מציץ מן החרכים,

אלא פותח במקומנו לאט לאט את התריס.


ובכל זאת-

קשה לנו לראות את זה כך.


מרגישים שאנחנו עדיין בהסתרה.


הרשעים חוגגים,

ונראה שאף אחד לא מפריע להם.


החושך שאנחנו רואים מסביבנו-

זו הקליפה,

שקיבלה רשות לשלוט עכשיו.


כי אי אפשר אחרת.


זו החוקיות.


הקליפה תמיד תהיה קודמת לפרי.



המהר"ל,

בהסברו מדוע משה רבנו - הגואל הראשון,

גדל בבית פרעה,

מחדד את עניין הקליפה והפרי בתקופתנו.


"ולעתיד, מלכות המשיח,

שתתחדש מלכות חדשה,

היא יוצאה מן המלכות הראשונה שלפני זה.

וזה, כי מלכות ישראל הקדושה,

שיש לה מדרגה אלוקית פנימית,

היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה,

שכך ראוי למלכות שיש לה מעלה אלוקית פנימית,

והכל רמזו במה שאמר (יחזקאל כח , יח) 'ואוציא אש מתוכך',







כי יציאת הקדושה,

הנמשלת באש לדקות האש,

תצא מתוך דבר חול ושורף את הכל.

וכן תמצא שהפרי,

כאשר הוא בלתי נשלם הוא בתוך הקליפה,

עד שהפרי גדול ועומד על שלמותו,

ואז, כאשר הפרי גדול,

נפסדה הקליפה מכח גידול הפרי."


אנחנו רואים עכשיו רק את הקליפות,

אבל הן כרוכות בקדושה,

ונותנות לה את הכוח בסופו של דבר,

להעביר אותן מהעולם.


גם אנחנו יכולים לתת כוח לקדושה,

ובכך להאיץ את התהליך ולרכך אותו.


צריך לעשות את רצון הבורא.


זאת הנקודה שהגענו אליה-

והיא נקודת אל חזור.


אין לנו דרך אחרת.


צריך לאחוז חזק בחבל האמונה,

ולא להרפות,

אפילו לא לשנייה.


והזהירו אותנו הספרים הקדושים,

לגבי תקופתנו-

גם אם כל העולם ירפו מהחבל,

ונישאר לבד,

אנחנו לא נרפה,

וניצמד לתורה הקדושה ומצוותיה.


נעשה את מה שאנחנו צריכים לעשות,

והקב"ה מטפל בכל שאר העניינים.


הוא בונה את הנבחרת שלו,

ובינתיים אנחנו בפנים.


מי שחכם יידע לשמור על המקום שלו,

וייצא מנצח.


"כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי ה' הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ

וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ"

(תהלים לז , ט-י)


כתוב שהמשיח מגיע בהיסח הדעת.


אין לנו מה לדאוג - הוא יגיע.


"וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים..."

(מלאכי ג , א)