• אין עוד מלבדו

ההרעבה הגדולה

בס"ד


הם רוצים להרעיב אותנו.


זה חלק מהתוכנית לדילול האוכלוסייה.


עצירת שרשרת אספקת המזון כוללת מבחינתם,

את חיסול ענף החקלאות ברוב מדינות העולם,

שריפת שדות חקלאיים, מפעלי ומחסני מזון ועוד.


אנחנו עוקבים בחרדה אחרי הידיעות,

וכל הדבר הזה נראה בעינינו נורא.


איזו אכזריות.


עד איפה יכול להגיע הרוע האנושי?


איך אפשר להחריב כך את העולם?


אז יש אולי בשורה מנחמת בנושא הזה-

העולם כבר חרב,

אין מה להחריב בו יותר.




אם אין בית מקדש - אז במילא אין עולם.


אין יותר לאן לרדת,

אנחנו כבר בסוף המדרון החלקלק.


ולכן, מאחר ואנחנו בדיוטה האחרונה-

מכאן נותר לנו רק לעלות.


רעב מהונדס בעולם - הוא לא דבר חדש.


גם לא שריפה מכוונת של מחסני מזון.


זה קרה בעבר בהיסטוריה.


כולל בהיסטוריה של עם ישראל.


בחורבן בית שני נשרפו מחסני מזון בירושלים המבוצרת.


על ידי הרומאים?


לא ולא.


על ידי - י ה ו ד י ם.


יהודים שרפו לעצמם את מחסני המזון,

ובכך הביאו לרעב נורא ואיום בירושלים.


רעב שרק הלך והתגבר,

כי ירושלים הייתה נצורה-

אין יוצא ואין בא.


למה שיהודים ישרפו לעצמם את מחסני המזון?


בגלל מחלוקות.


לא מסכימים ביניהם,

על הדרך להתמודד מול האויב,

ומובילים את עצמם להרס וחורבן עצמיים.


שנאה וקנאה שמובילות למלחמת אחים עקובה מדם.


אנחנו לא צריכים שהרומאים הנאצים יחריבו אותנו.


אנחנו עושים זאת טוב מאוד בעצמנו.


"מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ"

(ישעיהו מט , יז)

(אחד הפירושים)


מתי אנחנו נזכרים להתאחד?


כשמאוחר מידי.


כשהקרב כבר הוכרע מראש.


כשטיטוס מצליח לפרוץ את החומה המערבית,

של הר הבית,

וחייליו נוהרים אל רחבת בית המקדש.


רק אז מבינים היהודים שבית המקדש בסכנה ממשית.


למרות החולשה והרעב הנורא,

מצטרפים כל עמך ישראל אל לוחמי המרד,

ויחד - כאיש אחד,

הם מתנפלים על הרומאים,

ובולמים אותם ממש בגופם בדרך אל המקדש.


עם ישראל עם אמונה יוקדת בלב-

עומד בגבורה עילאית מול הצורר הרומי.


אבל זה מאוחר מידי.


הרומאים פורצים אל המקדש,

והורגים את כל מי שנקרה בדרכם.


נהרות של דם שוטפים את ריצפת בית המקדש.


בליל תשעה באב,

שולח טיטוס הרשע,

אש בשערים המקיפים את בית המקדש.


הלפיד שהוצת עוד בזמן מלחמת האחים-

מצליח עתה לשרוף את בית המקדש.


בית המקדש עולה בלהבות.


זעקות הכאב של היהודים,

בוקעות עד לב השמים.


בית המקדש עדיין בוער.


הוא עולה בלהבות בכל דור שלא נבנה בו.


אנחנו שורפים אותו במו ידינו.


זה לא משהו ששייך להיסטוריה.


זה קורה עכשיו - בכל רגע ורגע.


הבית בוער.

הבית נשרף.

הבית שרוף.


טיטוס -

"עם הרוג הרגת,

קמח טחון טחנת,

היכל שרוף שרפת"


אתה, שלא יכולת להתמודד עם יתוש קטן במוח-

בטח שלא תצליח להרוס את בית מקדשנו.


אנחנו עושים זאת בעצמנו.


כמו אז-

גם היום.


אבל מה אפשר לעשות?


אנחנו דור חלש.


אין לנו את הכוחות הרוחניים של קודמנו.


באמת, גם אם אנחנו מאוד רוצים.


יכולת הריכוז שהיא כל כך חשובה במאבק הזה-

נלקחה מאיתנו.


אנחנו מוסחי דעת בכל רגע ורגע נתון.


לא מסוגלים להתמקד במשהו יותר מכמה שניות.


אז מה יהיה?


האם נמשיך לתת לקליפות לשלוט במקום מקדשנו?


לא צריך להתייאש.


הקב"ה שם לנו על הכתפיים את כל הדורות.


זה אומר שהוא סומך עלינו.


אם אנחנו ממוקמים רוחנית בעקב (עקבתא דמשיחא),

אז כולם נשענים עלינו.


אבל במה אנחנו יכולים לעזור?


איזה כוחות הוא נתן לנו?


כוח האהבה.


יש בנו אהבה עצומה,

שבאה לידי ביטוי בצורה הלא נכונה.


משתמשים בה הפוך,

ולכן היא מחלישה אותנו.


אנחנו אוהבים אהבה עזה רק את עצמנו,

במקום לאהוב כך, גם את זולתנו.


רק אהבת הזולת תצליח לעצור את התהליך.


אהבה שתוביל לאחדותנו.


ביחד אנחנו כוח.


לא לכעוס יותר על אחינו התועים.


לא לכנות אותם בכינויי גנאי - כמו "כבשים".


הם יהודים טובים - בדיוק כמונו.


למה הם לא רוצים להקשיב לנו?


אולי כי אנחנו אומרים את הדברים,

ממקום של תוכחה?


יש לנו ביקורת על האנשים האלו.


אנחנו מזלזלים ביכולות השכליות שלהם.


אהבת הזולת,

נבחנת דווקא כלפי האנשים שמכעיסים אותנו.


כלפי אלו שקוראים לנו "מתנגדי חיסונים",

ועוד כל מיני כינויים מעליבים.


כלפי אלו שמאשימים אותנו בהפצת מחלות.


ירושלים חרבה בגלל מלחמת אחים.


מלחמה על דעות.


מלחמה על הדרך.


אנחנו נמצאים בדיוק במקום הזה.


שום דבר לא השתנה.


אבל עלינו - סומכים שנתקן.


כי באמת שאחרינו, כבר אין שום דבר.


אין מישהו אחר שיעשה זאת במקומנו.


ואנחנו נצליח בע"ה.


ומה העצה שנתנו לנו כדי להצליח בזה?


להתחזק אחד מהשני.


"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ

וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע

וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו

לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ

וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צבאו"ת

לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה"

(מלאכי ג , טז)