האיפוס הגדול

"עד 2030 לא יהיה בבעלותכם כלום,

ואתם תהיו מאושרים על כך"

כך מיחצנים ראשי הפורום הכלכלי העולמי,

את תוכניות הרשע והזדון שלהם.

הם רוצים לגזול מאיתנו את כל הרכוש,

להשאיר אותנו חסרי כל,

ותלותיים לגמרי רק בהם.

כמובן שהכל עטוף בהבטחות "ירוקות",

כמו שוויון כלכלי,

תחת הכותרת של עוד מילים מכובסות,

כמו פיתוח בר קיימא, בדרך ליצירת עולם מושלם.

כמה נפלא יהיה עבורכם,

(הם משכנעים אותנו),

שלא תצטרכו יותר לדאוג להכנסה שלכם.

אנחנו ניקח מכם את הנטל של אחריות עצמית.

אין צורך יותר לדאוג לאוכל,

או לקניית מוצרים חיוניים אחרים.

הממשלות ידאגו לכם לכל.

ואנחנו - מה איתנו?

איך אנחנו מרגישים עם זה?

האמת? אנחנו חוששים.

במיוחד כשרואים את המגמה מתרחשת למול עינינו.

הגבלות בשימוש במזומן,

העלמת מכשירי כספומט מכל מיני מוקדים,

השבתה שרירותית של עמדות כספרים בבנקים,

סגירת סניפי בנק ועוד.

הכיוון הוא ארנק דיגיטלי נשלט על ידי הממשלות.

הקצבה לפי קריטריונים שהם יקבעו,

שמן הסתם יהיו מסונכרנים לרמת הציות האזרחית.

לא תעשו מה שאומרים לכם - נעצור לכם את הקיצבה.

אין אוכל.

אין בגדים.

אין מוצרים חיוניים.

רוצים לחיות? תעשו מה שאנחנו מצווים עליכם.

כמובן שהכל זה רק בגדר תוכניות,

והבורא יתברך יפר עצתם ויקלקל מחשבתם,

ויקוים בהם מקרא שכתוב:

"עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ א-ל"

(ישעיהו ח , י)

האמת, שמנקודת המבט של היהדות,

זה לא אמור להזיז לנו בכלל,

הסיפור הזה.

הבסיס של כל יהודי זה האמונה והבטחון בבורא.

אנחנו עושים השתדלות בפרנסה,

אבל ברור לנו שזו רק השתדלות,

אשר אינה קובעת דבר.

הגמרא מלמדת אותנו,

שכל מזונותיו של אדם קצובים לו,

מראש השנה ועד יום הכיפורים...

(ביצה טז , ע"א)

ובתור יהודים אנחנו יודעים,

שההשתדלות נדרשת מאיתנו,

רק בגלל חטאו של אדם הראשון,

שבעקבותיו נגזרה עלינו גזרה-

"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם".

(בראשית ג , יט)

בראש השנה הבורא מחליט לגבי כל אחד,

מה תהיה פרנסתו בכל השנה,

ואנחנו לא יכולים לשנות זאת,

גם אם נעבוד שעות נוספות רבות,

וגם אם נמעיט בשעות העבודה.

יהודי שמבין זאת,

וחי על פי ההשקפה הזאת,

יודע גם כמה שעות השתדלות,

הוא צריך להשקיע בפרנסה.

אם כן, למה אנחנו חוששים כל כך מהתוכניות שלהם?

הרי הם לא יכולים לגעת כהוא זה,

במה שכבר נגזר לנו מאת הבורא יתברך.

אלא, שאנחנו חוששים בגלל תאוות הממון שיש לנו.

תאוות הממון שהם בעצמם כפו אותה עלינו.

התרבות המערבית שהם החדירו בתוכנו-

סוגדת לחומריות.

הם מקדשים את החומר,

וכך גם הרגילו אותנו - היהודים.

הכניסו לנו את העבודה הזרה שלהם,

ואנחנו נסחפנו אחרי זה.

כסף, כסף ועוד פעם כסף.

לימדו אותנו שזה העיקר בחיים,

ושאף פעם אי אפשר להסתפק במה שיש.

צריך לשאוף לעוד כסף,

לעוד רכוש.

להתמקד כל הזמן בחומריות.

זה דבר שהוא רחוק מאוד מהיהדות.

לכן מסביר הזוהר הקדוש בפרשתנו "צַו",

שתפקידה של האש על המזבח הוא לשרוף.

לשרוף את מה?

את הבעירה של התאווה,

של הרצון הלא טוב.

"וְעַל כֵּן נִתָּן הַצַּד הָאַחֵר בְּיַד הַכֹּהֵן,

שֶׁכָּתוּב צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר.

סוֹד כָּאן, שֶׁהֲרֵי בֵּאַרְנוּ, אֵין צַו אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה.

וְכָאן נִתָּן לוֹ לִשְׂרֹף אֶת אוֹתָהּ מַחֲשָׁבָה רָעָה,

וּלְהַעֲבִירָהּ מִתּוֹךְ הַקֹּדֶשׁ בָּרָצוֹן הַזֶּה שֶׁעוֹלֶה לְמַעְלָה..."

ומבאר ליקוטי הלכות,

"תאוות ממון הוא עיקר העבודה זרה"

(הלכות תפילה ד , אות טו).

יהודי לא אמור לדאוג לפרנסתו,

הוא צריך לדעת שהיא משמיים.

בגלל שאנחנו לא ראויים לניסים גלויים,

היא מגיעה אלינו לכאורה בדרך הטבע.

מי שזן ומפרנס אותנו זה השם יתברך.

אנחנו תלויים רק בו, ולא באף אחד אחר.

לא בממשלה,

לא במקום העבודה,

לא בהצלחה של העסק,

ולא בכל גורם גשמי אחר.

לכן זה לא משנה לנו מה התוכניות שלהם,

הפרנסה תגיע אלינו בכל מקרה.

זה "האיפוס הגדול" האמיתי.

לעשות ריסט אצלנו במחשבה-

ולהפנים אחת ולתמיד,

שהפרנסה שלנו היא אך ורק בידי שמיים.

כך זה היה בעבר,

כך זה היום בהווה,

וכך זה יהיה גם בעתיד.

בעתיד לבוא תוסר ההסתרה,

ואז נראה זאת באופן גלוי.

במדבר אכלו אבותינו במשך ארבעים שנה,

לחם שירד להם מן השמיים - מָן.

הם לא דאגו לפרנסה.

חז"ל אומרים שגם לעתיד לבוא,

ישוב וירד הלחם מן השמיים.

הפעם מי שיזכה לכך,

יוכל גם ליהנות מהאכילה במלואה,

כי באותה תקופה העולם הגשמי יתעלה,

ולכן האור האלוקי יתגלה גם בדברים הגשמיים,

ואז לא רק יטעמו במן את כל הטעמים,

אלא גם יוכלו לראות אותם.

"מָה גּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן הוֹרִיד אֶת הַמָּן,

שנאמר (שמות טז , ד) 'הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשּׁמָיִם',

אַף גּוֹאֵל אַחֲרוֹן יוֹרִיד אֶת הַמָּן,

שנאמר (תהילים עב , טז) 'יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ'."

(קה"ר פ"א , ט)