חומות של חשיכה

אנחנו רואים אותם עומדים בתורות הארוכים,

ומרגישים שמשהו מתפוצץ בתוכנו.

איך הם לא רואים?

איך הם לא מבינים שעובדים עליהם בעיניים?

קל לשפוט אותם.

ברור לנו שאנחנו בצד הנכון.

בצד שיודע איך צריך להתנהג.

והם?

הם עיוורים.

הם טיפשים.

הולכים כצאן לטבח.

מה אנחנו יודעים על כל אחד שעומד בתור הזה?

אנחנו מכירים אותם?

יודעים את מסלול חייהם?

מה עבר עליהם מרגע שנולדו?

אולי הבחור הזה,

שעומד פה עם החולצה הירוקה,

מסכה עד העיניים,

שממוקדות בטלפון שבידו-

אולי הבטיח לאביו שיעשה את החיסון,

כי אביו לא מוכן להיפגש איתו,

אם הוא לא מחוסן?

הוא עצמו לא מאמין בחיסון.

אביו כן מאמין.

אביו מפחד מהקורונה.

הוא לא.

אבל הקשר עם אביו חשוב לו יותר,

אז הוא מוכן להסתכן.

ומה עם אותה קופאית מפוחדת,

שאנחנו מצלמים ומעליבים אותה בלייב,

כי לא הסכימה לתת לנו שירות,

עד שנעטה מסכה על הפנים.

את הסיפור מאחורי המבט שלה, אנחנו מכירים?

אולי היא אלמנה שמפרנסת בדוחק את ילדיה,

שחוששת כל כך למקום עבודתה,

עד שעושה מהלכים,

שהיא בעצמה לא מאמינה בהם,

אך מרגישה לכודה,

בתוך המציאות ההזויה שנקלענו אליה?

ואולי הם אנשים שקשה להם לוותר על השיגרה,

כי האמת עוד לא האירה בתוכם,

ולא בגלל שהם אשמים,

אלא בגלל שזה חלק מהמסלול הפרטי שלהם?

בתוך תוכנו אנחנו רוצים לעזור להם,

אבל מתעקשים לעשות זאת רק בדרך שלנו.

מסבירים להם,

מתווכחים איתם,

מאיימים עליהם.

וזה עוזר?

לא.

למה?

כי אנחנו לא באמת רואים אותם.

במכת החושך במצרים כתוב:

"לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו"

(שמות י , כג)

לא מדובר בחושך פיזי.

מדובר בחושך רוחני.

כל אחד ראה רק את עצמו.

דאג רק לעצמו.

לא ראה אף אחד אחר ממטר.

לראות את האחר,

זה לראות אותו מהעיניים שלו עצמו.

לא מהעיניים שלנו.

לרצות להכיר אותו,

להבין מה מניע אותו,

מה הדברים החשובים לו בחיים,

מה הרצונות שלו,

מה השאיפות שלו,

על מה הוא חולם.

אנחנו חוששים מההחשכה הגדולה,

אבל לא שמים לב,

שהחושך כבר נמצא כאן.

חושך מוסרי,

שמעוור את עינינו מלראות את האחר,

את הזולת,

גם כשמדובר באנשים אהובים וקרובים לנו.

לא רואים אותם.

רואים רק את עצמנו.

החושך הזה נכנס לכל מקום.

מפריד בין בעל ואישה,

בין הורים לילדיהם הבוגרים,

בין שכנים,

בין חברים,

בין קולגות בעבודה.

זו לא דרכו של עם ישראל,

ולכן זה גם לא סוף הפסוק.

עם ישראל ידועים באהבת הזולת שבהם-

רחמנים בני רחמנים,

וגומלי חסדים ידועים.

גם אם לפעמים אנחנו שרויים בחושך-

הוא זמני בהחלט,

וסופו להיעלם כלעומת שבא.

"וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם"