מה ההבדל בין ט' באב ל-ט"ו באב?

בס"ד

ט' באב הוא היום של הנחש-

יום שכולו חושך,

יום של פירוד,

שבו מידת הדין שולטת,

והחיסרון מוביל שוב ושוב לחורבן.

על ט"ו באב נאמר,

שהוא אחד משני הימים הטובים לישראל,

יום של אור,

של קדושה,

יום של חיבור,

הרמוניה ושלמות.

איך יכול להיות שבאותו החודש,

בהפרש של כמה ימים אחד מהשני,

יתקיים פער כל כך קוטבי וקיצוני,

במהותם של שני ימים משמעותיים לישראל?

השורש הנגלה של ט' באב,

טמון בחטא המרגלים.

המרגלים חוזרים משליחותם,

ומוציאים את דיבת הארץ רעה.

באותו יום,

בוכים כל העם על מר גורלם,

ורוצים לחזור למצרים.

"וַתִּשּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא".

(במדבר יד , א)

אותו לילה שבו בכו - היה ליל תשעה באב.

"אמר להם הקב"ה,

אתם בכיתם בכיה של חנם,

ואני קובע לכם בכיה לדורות"

(תענית כט , א)

במקום להיכנס מיד לארץ ישראל,

נגזר על עם ישראל לנדוד ארבעים שנה.

ובני אותו דור,

שהיו שותפים לפגם הזה,

(זכרים בגילאי עשרים עד שישים שנה),

ימותו במדבר,

ותימנע מהם הכניסה לארץ הקודש.

וכך מידי שנה בשנה,

בערב תשעה באב,

היו בני אותו דור,

חופרים קברים ונכנסים לישון בהם.

בבוקר, מי שלא התעורר,

כיסו אותו בחול וכך הוא נקבר והלך לעולמו.

בכל שנה מתו חמישה עשר אלף גברים.

בשנה האחרונה נפרדו ממשפחותיהם,

חמישה עשר אלף הגברים הנותרים,

חפרו קברים ונשכבו בהם.

לכולם היה ברור שאף אחד מהם לא יקום.

אך למרבה הפלא,

בבוקרו של יום,

קמו וראו שחיים הם, ואף אחד לא מת.

אמרו כולם כנראה שטעינו בחשבון הימים,

ולכן חזרו ושכבו בקברים במשך הלילות,

עד שהגיע ט"ו באב.

כיוון שראו את הירח במילואו,

(באמצע החודש הירח נראה בשלמותו עגול ומלא),

הבינו שכנראה הם לא טעו בחשבון,

אלא הקב"ה ברוב רחמיו מחל להם ולא לקח את נשמתם.

מיד קבעו את יום ט"ו באב ליום טוב.

נשאלת השאלה -

הרי הקב"ה גזר שכולם ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ,

חוץ מכלב בן יפונה ויהושוע בן נון

(שלא חטאו בלשון הרע על ארץ הקודש).

מה אם כן גרם לבורא יתברך לחמול על האחרונים?

גם אם נאמר שתפילתם הצילה אותם,

במה היא שונה מתפילתם של קודמיהם?

מדוע לא ניצלו בזכות התפילה בשנה ה- 32 או 28 למשל?

למה דווקא בשנה הארבעים לשהותם במדבר?

מבארים חז"ל -

יש תפילה שהיא מתוך מצוקה,

ואין אלטרנטיבה אחרת מלבד הסיוע של הקב"ה.

תפילה שכזו מתקבלת מיד.

לעומתה ישנה תפילה,

שהמתפלל מוצא "נתיב בריחה" במידה והיא לא תתקבל.

תפילה שכזו ספק מתקבלת, אם בכלל.

במה דברים אמורים?

כל ה- שש מאות אלף איש,

התפללו בשנה הראשונה שהקב"ה יציל אותם.

אך בליבם היה ספק שמא תפילתם לא נצרכת,

כיוון שאינם ברשימת המתים של שנה זו.

לכן תפילתם לא הרקיעה שחקים ולא התקבלה.

כך בכל שנה ושנה.

כשהגיעה שנת הארבעים,

הניסיון הראה שכל שנה מתים חמישה עשר אלף איש.

אם כן,

החמישה עשר אלף האחרונים,

שעבורם לא נותרה כבר אופציה שאולי הם לא ברשימה,

היה ברור לכולם שמחר הם לא קמים.

תפילה של אנשים שבטוחים שהם הולכים למות,

קורעת את השמים,

ומתקבלת.

ולמה?

כי היא נאמרת בכוונה עצומה,

ובביטחון מלא רק בקב"ה.

האנשים האחרונים מאותו דור,

תלו את תקוותם רק בבורא יתברך.

והם קיבלו את חייהם בחזרה.

הבורא יתברך מחל על עוונם,

גם שהיה כבד מאוד.

גם אנחנו אנשי הדור האחרון.

וגם אנחנו שוכבים עכשיו בקבר פתוח,

עם עיניים פקוחות.

מסביבנו יש הרבה קברים (רח"ל),

שכבר כיסו אותם בחול.

כתוב עליהם - "נפטר/ה בפתאומיות".

וכמו אחרוני דור יוצאי מצרים,

גם אנחנו מלאים בעוונות.

שלא יטעה מישהו מאיתנו לחשוב,

שאנחנו עדיין בחיים,

בגלל זכויות כל שהן שיש לנו,

או בגלל שהתנגדנו לקבל את "החיסון".

כולנו מתהלכים פה בעולם,

אך ורק בזכות החסד שעושה עמנו הבורא יתברך,

במתנת חינם.

אנחנו בעיצומה של שואה קשה מאוד.

רוצים להרוג ולהשמיד אותנו מכל כיוון אפשרי-

טרור, רעידות אדמה, הנדסת אקלים,

כפיית "חיסונים", ריסוסים, הרעלת מזון ומים,

הרעבה, קרינה, נשק ביולוגי, מלחמה גרעינית ועוד...

גם הנבואות לכמות האנשים,

שתזכה לקבל את פני המשיח,

הן לא מעודדות במיוחד.

"וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים

כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל

וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ"

(מלכים א , יט , יח)

אבל,

גם נכתב עלינו-

שעיקר העבודה של הדור האחרון,

היא התפילה.

תפילתנו,

אשר תבוא מעומק ליבנו,

מתוך הצרה והמצוקה,

ומתוך הבטחון המלא רק בבורא יתברך-

תתקבל.

הצרה כבר פה ובגדול,

אין לנו לאן לברוח.

רוצים לחיות?

אז צריך לזעוק ולהתפלל,

והבורא יתברך שומע ומוחל.

"פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם

תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל י-ה"

(תהלים , קב , יח-יט)