מהו תפקידו המרכזי של ה"מדע"?

להרדים אותנו.

לגרום לנו לחשוב שהעולם מתנהל במקריות.

אין שורשיות.

אין סיבתיות.

יש רק מקריות.

ניקח לדוגמה את "מדע" הרפואה.

חולים? ניגשים לרופא בקופת חולים?

מה הוא כבר יכול להציע?

תרופות.

אולי גם בדיקות.

ואח"כ עוד פעם תרופות.

במקרה הפחות גרוע לא רואים אותו,

כמה חודשים.

במקרה היותר גרוע חוזרים אליו מהר,

כאשר הבעיה הוחרפה.

לאחר שמבצעים שוב סידרה של בדיקות,

כולל בדיקות פולשניות,

הוא מבשר בארשת פנים רצינית,

שזו מחלה כרונית אוטואימונית,

וצריך ללמוד לחיות איתה.

מאותו הרגע ואילך,

מתחיל סיוט שאינו נגמר,

ולעיתים קרובות רק הולך ונהיה גרוע יותר.

לרופא,

אשר השקיע מינימום שמונה שנים מחייו,

כדי להיות סוכן מכירות של הביג פארמה-

אין כלים אחרים להתמודד עם האתגר שמולו,

למרות שבהחלט יכול להיות, שיש לו רצון טוב לכך.

הצמידו אותו לטבלאות של תרופות ובדיקות,

ואיתן הוא צריך להסתדר.

בפקולטה לרפואה שבה למד,

לא לימדו אותו,

שלכל דבר שקורה לאדם יש סיבה.

הם לא לומדים שם את מסכת חולין,

בה מוסבר,

ש- "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה

אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה"

(נוקף=מקבל מכה)

הם לא לומדים שם שמטרת הסבל והייסורים,

הם איתות לאדם שעליו לתקן את מעשיו.

אם בא על האדם סבל מסוים,

יש פה שיעור שעליו ללמוד.

הייסורים הם חסדיו של הבורא יתברך.

הם באים לעורר את האדם ולהצילו.

הם נורת אזהרה שאומרת לאדם-

עצור - משהו שאתה עושה הוא לא טוב.

התזונה שלך לא בריאה.

אתה צורך רק "מזון" מעובד ומהונדס,

מלא בחומרים הרסניים,

ובגלל זה יש לך קרוהן או קוליטיס,

ולא בגלל שהגוף תוקף את עצמו,

כי ככה בא לו פתאום.

עצור - תפסיק לאכול אוכל לא כשר,

שרימפסים , "פירות" ים,

זה איסור חמור מהתורה,

תיזהר שלא תגיע למצב,

שאתה מתהלך עם שקית צואה בצד הגוף.

ייסורים הם קריאת השכמה.

הזדמנות מיוחדת שמתדפקת על דלתו של אדם,

כדי לפתוח לו פתח לעולם טוב יותר,

לצמיחה והתפתחות אישית,

ולהבנה והשגת התכלית בחייו.

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה"

(ויקרא א , א)

לא מוזכר שהקב"ה הוא זה שקרא אל משה.

רוב העולם לא היו שומעים את הקריאה.

אבל משה רבנו שומע.

ולמה הוא מצליח לשמוע?

כי הוא יודע להקשיב.

משה רבנו שם את ליבו לדברים.

הוא לא נותן להם לחלוף לידו.

כך גם היה כשראה את הסנה הבוער וניגש אליו,

הוא לא פספס את ההזדמנות שנקרתה בדרכו,

וזכה להיות הגואל, גדול נביאי ישראל.

הקב"ה מדבר אלינו כל הזמן,

אבל אנחנו לא מקשיבים.

מעדיפים להמשיך לישון.

מעדיפים להמשיך להתבוסס בסבל ובייסורים,

ולהחמיר אותם עוד ועוד.

מעדיפים להמשיך לקטר על מר גורלנו,

מבלי לנסות להבין מה קורה מסביבנו.

אסור לנו לראות את הדברים המתרחשים בעולם כמקרה.

יש לנו אזהרה חמורה על כך בתורה הקדושה-

"וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי..."

מי שרוצה יכול לעיין בספר ויקרא פרק כ"ו.

הדברים הם קשים ולא פשוטים.

אז למה לנו להגיע למצבים כאלו?

הקב"ה מאותת לנו כבר שנתיים.

בחסדיו המרובים הוא התחיל בעדינות רבה,

כמו נשר שמתקרב לאט אל גוזליו,

כדי לא להפחיד אותם.

אבל אם אנחנו לא מבינים את הרמזים הדקים,

הוא מעבה אותם עוד קצת,

ועוד קצת,

ועוד קצת,

ועוד קצת,

עד שלבסוף חס ושלום לא נותיר בידיו ברירה.

הקב"ה רוצה שהעם שלו יהיה איתו.

שנקשיב לאיתותים ונעשה את מה שנדרש מאיתנו.

מי שלא יודע במה להתחיל,

יתחזק בשמירת שבת כהלכתה,

שהיא הברית הקדושה בינינו לבין הבורא.

בזמן שבעולם מנשבות רוחות חזקות של מלחמה,

והאצבעות מרחפות להן על הכפתורים,

כדאי להקשיב להבטחותיו של הנביא,

ולחסות בצילו של הקב"ה-

כי אותו חום לוהט שיכלה את הרשעים,

יהיה המרפא למי שהלך רק עם הבורא.

"כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר

וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ

וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צבאו"ת

אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף

וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ"

(מלאכי , ג , יט-כ)